לתת לכספי הפנסיה דחיפה קטנה בכיוון הנכון

דורית סלינגר, המפקחת על שוק ההון, הביטוח והחיסכון, הפיצה בספטמבר 2017 חוזר לגופים המוסדיים, שבו היא מחייבת אותם לפרסם אם בקביעת מדיניות ההשקעה שלהם הם מתייחסים להיבטים של השקעות אחראיות. זהו מהלך אלגנטי של הינד ("דחיפה" קלה, nudge באנגלית).

בספרם "Nudge: Improving Decisions About Health, Wealth, and Happiness" מ–2008, ריצ'רד תיילר, חתן פרס נובל לכלכלה ב–2017, יחד עם שותפו קאס סונשטיין, תרמו רבות לקידום רעיון או תיאוריית ההינד. זהו מושג במדעי החברה המציע אופני השפעה על המוטיבציות וקבלת ההחלטות של יחידים וקבוצות שלא בדרכי כפייה — דרכים "רכות" לעודד אנשים לפעולה בכיוון הרצוי.

דוגמה אחרת מהתקופה האחרונה ליישום הרעיון היא סימון מוצרי מזון מזיקים. המדינה, על בסיס מחקרים בתחום הבריאות, יודעת כי מוצרי מזון מסוימים אינם בריאים לציבור. עם זאת, היא אינה רוצה לכפות איסור גורף על הפצתם או אכילתם (אולי בשם ערך החירות) — ועל כן בחרה להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות של ציבור הצרכנים ביצירת סטיגמה שלילית למוצרים הלא בריאים, באמצעות סימונם, מתוך תקווה שכך יצמצם הציבור את צריכתם.

בהפצת החוזר, סלינגר אינה מחייבת את הגופים המוסדיים לאמץ גישה של השקעות אחראיות — אבל דרך הבקשה לגילוי, היא למעשה מעודדת אותם לבחון את הנושא, ואולי אף יוצרת מצב שבו, בשוק התחרותי והתקשורתי שבו הם פועלים, הם יבחרו באימוץ מלא או חלקי של הגישה. טוב עושה סלינגר שהיא משתמשת בכלי האלגנטי הזה, שפעמים רבות מוכיח את עצמו כאפקטיבי לא פחות מפעולת כפייה (בוודאי כשזה מגיע מרגולטור), ובדרך כלל מעורר פחות התנגדות. היא גם עושה בו שימוש במקום ראוי מאוד — קידום גישת ההשקעות האחראיות בקרב הגופים המוסדיים. הגיוני מאוד לצפות שכסף ציבורי ינוהל תוך התייחסות לשיקולים חברתיים רחבים — בתעשיית ניהול ההשקעות בעולם, נוטים כיום לדבר על שיקולי ESG, ראשי התיבות באנגלית של "סביבה", "חברה" ו"ממשל תאגידי" — לצד ההתייחסות לשיקולים הכלכליים־פיננסיים הרגילים. ישראל מפגרת בנושא זה אחרי מרבית המדינות המפותחות, והגיע הזמן לסגור את הפער.

יותר מכך, אפשר אולי לשקול להשתמש בגישה דומה כדי לעודד רתימה של ההון הציבורי הצבור בתוכניות הפנסיה והביטוח של כולנו להשגת מטרות חברתיות־לאומיות ממוקדות יותר. מדובר בכסף גדול המשווע להשקעות מניבות תשואה. מדוע לא לעודד את השקעתו באופן שיניב, לצד התשואה הפיננסית, גם תועלות חברתיות או מקרו־כלכליות?

למשל, אם הוחלט כי פיתוח תשתיות תחבורה היא מטרה לאומית חשובה, מדוע לא לעודד את הגופים המוסדיים — בהינד ולא בכפייה — להשקיע במימון פרויקטים בתחום זה? דוגמה נוספת יכולה להיות בנייה של דיור בר השגה. מובן שמדובר אך ורק במטרות לאומיות ארוכות טווח, וכל השקעה כזו תצטרך לעבור את כל המבחנים הכלכליים־הפיננסיים הרגילים. כך אפשר להשיג את הטוב מכל העולמות: ליהנות מתשואה פיננסית נאותה על ההשקעות של תכניות הפנסיה והביטוח, וגם מפרויקטים לאומיים־חברתיים שיפותחו במימונן.

ערן פלג, מנהל השקעות ראשי

Published in The Marker on January 9th 2018

פורסם בדה מרקר ב 9 לינואר 2018

לקריאת המאמר באתר דה מרקר לחצו כאן.